<h1>ספר החינוך מצוה קנ"ה</h1>
<h2>דף נט.</h2>
לבדוק בסימני דגים, כלומר שהרוצה לאכול מן הדגים שיבדוק תחלה בהם יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר [ויקרא י"א] את זה תאכלו מכל אשר במים וגומר. כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו שהרמב"ן זכרונו לברכה לא יחשוב במנין במצות בדיקת סימנין במינין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא [חולין ס"ו ע"ב] בפירוש בקצתן זו מצות עשה, הכוונה בענין לחייב במינין הטמאין בעשה ולא תעשה עם הכלל הידוע לנו לאו הבא מכלל עשה עשה, וכמו שנכתוב גם כן בעזרת השם במצות הלואת הנכרי שחשבה הרמב"ם זכרונו לברכה למצוה, ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחייב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל ברבית. שורש המצוה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין נ"ט ע"א] שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קליפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא קשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא והוא שתהא תחת לחיו, או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו לא סגוי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת, ואפילו אחת במקומות הנזכרים אין צריך לבדוק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר צריך לבדוק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסולתנית והאפיין, הרי זה מותר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים כגון אקונס ואפונס בספתייס אפנסתייס ואטונס הנקרא בירט בלעז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באיסור המאכלות לפי הפשט. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה, אף על פי שנמצא אחר כן כשר, ביטל עשה זה.
